פסק-דין בתיק ע"א 2332/04

ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט אליהו בכר) מיום 20.11.03 בת"א 40437/03 (בש"א 177720/03), שדחתה את בקשת המערערת לדחות על הסף את התביעה שהגיש נגדה המשיב מחמת התיישנות.

1.                    רקע:

(א)                המשיב הגיש נגד המערערת תביעה לתשלום דמי ביטוח בגין אירוע מיום 28.5.98. באותו יום החל המשיב לחוש לחץ בחזה לאחר עימות עם הממונה עליו במסגרת עבודתו (להלן: "האירוע"). בעקבות האירוע אובחן המשיב כסובל מאוטם חריף של שריר הלב.

(ב)                 במועד האירוע היה המשיב מבוטח אצל המערערת בפוליסה לביטוח תאונות אישיות (להלן: "הפוליסה"). לפיכך, פנה המשיב למערערת בדרישה לתשלום תגמולי ביטוח על פי הפוליסה.

(ג)                  המערערת דחתה את פנייתו במכתב מיום 29.7.98 מהטעם ש "הפוליסה אינה מכסה אי כושר עבודה שנגרם למבוטח על ידי או כתוצאה ממחלה כלשהי".

(ד)                 המשיב פנה בתביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כדי שיכיר באירוע כתאונת עבודה. המל"ל דחה את תביעתו, אך ערעור על החלטתו התקבל בהסכמה ביום 9.8.01. ועדה רפואית מטעם המל"ל קבעה ביום 23.10.02 כי שיעור נכותו הצמיתה של המשיב בגין האירוע הוא 25%.

(ה)                בעקבות כך פנה המשיב שנית למערערת בדרישה לתשלום תגמולי ביטוח, ואולם זו האחרונה דחתה שוב את פנייתו, בטענת התיישנות. 

(ו)                  ביום 25.6.03 הגיש המשיב את תביעתו לבית משפט קמא. המערערת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה.

2.                    החלטת בית משפט קמא

(א)                נקודת המוצא לדיונו של בית משפט קמא היא הוראת סעיף 53 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק חוזה ביטוח"), הקובעת כי בביטוח תאונה, מקרה הביטוח הוא תאונה שאירעה למבוטח. לשיטתו של בית המשפט מקרה הביטוח מתגבש כאשר אפשר לקבוע שמדובר בתאונה. במקרה דנן, מועד זה היה יום מתן פסק הדין בבית הדין לעבודה- 19.8.01 (צ"ל 9.8.01), היום שבו הוכר האירוע כתאונת עבודה. ממועד זה ועד להגשת התביעה לבית המשפט ביום 25.6.03 לא חלפה תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 7 לפוליסה.

(ב)                 בית המשפט הוסיף וקבע כי לאותה תוצאה אפשר להגיע אף באמצעות דיני ההתיישנות הכלליים. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. עילה זו קמה רק עם התגלות והתגבשות האירוע כתאונת עבודה, דהיינו ביום 9.8.01. גם סעיף 8 לחוק ההתיישנות תומך במסקנה שטרם חלפה תקופת ההתיישנות. סעיף זה קובע כי במקרה שבו נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה תחל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לו עובדות אלו. בית משפט קמא קבע גם שמעשיה של המערערת הם שגרמו למשיב להשהות את תביעתו מאחר שנוכח מכתב הדחייה הראשון שלה, היה עליו לפנות להליך משפטי כדי להוכיח כי מדובר בתאונת עבודה. כל עוד לא ידע שמדובר בתאונת עבודה, מסיבות שאינן תלויות בו, לא יכול היה המשיב להגיש את תביעתו.

(ג)                  בית המשפט ציין כי בפוליסה אין הוראה באשר לדרך שבה על המבוטח לנהוג כאשר חברת הביטוח דוחה את תביעתו בטענה כי אין מדובר בתאונה. פנייתו של המשיב למל"ל, לאחר שהמערערת דחתה את תביעתו לפיצוי, הייתה הגיונית לנוכח הוראת סעיף 7.3 לפוליסה הקובעת כי קביעת המל"ל לגבי שיעור נכותו של המבוטח מחייבת גם את הצדדים לפוליסה. ייתכן, כך נפסק, לראות במועד קביעת הנכות על ידי המל"ל את מועד תחילת ההתיישנות, ואולם, בעניין זה נמנע בית המשפט מלקבוע מסמרות. בית המשפט אף ציין כי בדחיית פנייתו השניה של המשיב בטענת התיישנות, היה משום חוסר תום לב, והדחייה אף מנוגדת לרוח הדברים העולה מסעיף 7.3 לפוליסה. הפנייה למל"ל הייתה דרכו היחידה של המשיב להוכיח כי האירוע הביטוחי הוא תאונת עבודה. למשיב אין שליטה על מועדי קבלת ההחלטות במל"ל ועל כן אין למנות את הזמן ממועד האירוע ועד לקביעת בית הדין לעבודה במרוץ ההתיישנות.

(ד)                 תוצאה זו, כך נקבע, עולה בקנה אחד עם זכותו המהותית של כל אזרח לפנות לערכאות, זכות המשמשת כלי להגשמת זכויות מהותיות המוקנות לו על פי החוק. קבלת טענת ההתיישנות פוגעת בזכות זו, מרעה את מצבם של המבוטחים וכובלות אותם בסד זמנים בלתי אפשרי.

3.                    טענות המערערת

(א)                בפתח טיעוניה מבהירה המערערת כי במקרה דנן לא נדרש בית המשפט להכריע בשאלת המועד שבו מתחיל מירוץ ההתיישנות של תביעת ביטוח שעילתה נכות צמיתה כתוצאה מתאונה- האם מתחיל מירוץ ההתיישנות במועד אירוע התאונה, במועד התגבשות הנכות הצמיתה או במועד קביעת הנכות הצמיתה על ידי המל"ל או מומחה רפואי כלשהו. שאלה זו אינה עולה לדיון שכן מפרוטקול הדיון בוועדה הרפואית של המל"ל מיום 16.7.03 עולה כי נכותו הצמיתה של המשיב היא בשיעור 25% החל מיום 28.11.98. השאלה היחידה העומדת להכרעה במסגרתו של ערעור זה היא האם צדק בית המשפט בקובעו שמקרה הביטוח מתגבש רק כאשר קבע המל"ל שמדובר בתאונה.  

(ב)                 לטענת המערערת הגדרת מקרה ביטוח בפוליסה שונה מהגדרתה בחוק חוזה ביטוח. מסקנת בית המשפט כי מקרה הביטוח מתגבש רק עם ההכרה באירוע כתאונת עבודה בטעות יסודה. על פי הפוליסה מקרה ביטוח הוא פגיעה גופנית כתוצאה מתאונה שארעה עקב גורם פיסי, אשר גרמה למוות, נכות או אי כושר זמני. מכאן, שתביעה מכוח הפוליסה אפשרית גם בגין תאונה שאינה תאונת עבודה.

(ג)                  המערערת טוענת כי בית המשפט שגה בקובעו כי אפשר להחיל בענייננו את דיני ההתיישנות הכלליים כדי לדחות את מרוץ ההתיישנות. העובדות המהוות את עילת התביעה לא נעלמו מעיני המשיב, ומכל מקום אם סבור היה המשיב שהאפשרות היחידה להשיג על קביעת המערערת היא בדרך של ערעור לבית הדין לעבודה הרי שהיה עליו לבקש מן המערערת להאריך את תקופת ההתיישנות. לא זו בלבד שהמשיב לא עשה כן, אלא שהוא אף המתין שנתיים נוספות מיום פסיקת בית הדין לעבודה ועד שהגיש את תביעתו. לטענת המערערת פרשנותו של בית המשפט לסעיף 7.3 לפוליסה, שהפנייה למל"ל היא דרך המלך, אינה נכונה. מנוסח הסעיף ברור שקביעת המל"ל לגבי אחוזי הנכות תחייב את הצדדים רק לאחר שנקבע, לצורכי הפוליסה, שמדובר בתאונה ולא במחלה, ואין בעצם הקביעה בדבר נכות ושיעורה כדי לחייב את המבטחת בשאלה אם מדובר בתאונה או במחלה.

(ד)                 המערערת מוסיפה כי לא היה חוסר תום לב בדחיית דרישתו של המשיב, שתאמה את הוראת סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח, ואת פרשנותו של בית המשפט שיש צורך לקבוע את משך תקופת ההתיישנות באופן ברור, ודאי, שאינו מותנה בגורמים משתנים שאין לצדדים שליטה עליהם. מניין תקופת ההתיישנות החל ממועד אירוע התאונה, מתיישב עם נוסחו של החוק, תכליתו והגיונו ומקדם יציבות וודאות משפטית.

4.                    טיעוני המשיב

(א)                המשיב סומך ידיו על החלטת בית משפט קמא. לטענתו, נוכח הוראת סעיף 7.3 לפוליסה, כאשר מדובר בתאונת עבודה, חייב מבוטח לפנות למל"ל לקביעת אחוזי נכותו, שכן זהו המנגנון היחיד לקביעת אחוזי נכות הקיים בפוליסה. סעיף 7.4 לפוליסה מחזק טיעון זה; נובע ממנו כי כל עוד לא קבע המל"ל את שיעור הנכות עקב מקרה ביטוח, לא קמה למבוטח עילה כלפי המבטח. משכך, היה המשיב חייב לפנות להליכים משפטיים נגד המל"ל לשם הוכחת תביעתו. המשיב מוסיף כי על פי סעיף 7.3 יש לראות את המערערת כמסכימה להארכת תקופת ההתיישנות עד לקביעת נכות צמיתה על ידי המל"ל.